Suspiria – סרט אימה מוערך יתר על המידה

Suspiria, סרט האימה האיטלקי משנת 1977 בבימויו של דריו ארג'נטו, זוכה זה מכבר לשבחים כ"קלאסיקה" בקרב מעריצי אימה רבים. עם זאת, עד כמה שאני אוהב סרטי אימה איטלקיים ועד כמה שאני מעריץ את עבודתו של ארג'נטו, אני חייב לומר שסוספיריה פשוט לא עשתה את זה בשבילי. למעשה, אני חושב שזה די סרט אימה מוערך יתר על המידה, וגם סרט משעמם מאוד.

צפיתי ב-Suspiria גם ב-DVD וגם ב-Blu Ray, ולמרות שהפורמט האחרון הופך את הסרט למדהים לחלוטין מבחינת איכות תמונה וצבעים מרהיבים, הכשלים והסדקים בקו העלילה עדיין בולטים כמו אגודל כואב. זה חבל מאוד, כאילו עלילת הסרט הייתה נפלאה ומדהימה כמו ההצגה הצבעונית שלו, אז בהחלט הייתי מוסיף הערות משלי לאלו שאוהבות את הסרט.

סוספיריה פותחת עם הגיבורה הראשית, תלמידת הבלט האמריקאית סוזי באניון (ג'סיקה הארפר), שנוסעת בלילה סוער (עכשיו יש קלישאת אימה אם הייתה אי פעם) כדי להצטרף לבית ספר אקסקלוסיבי לבלט. במהלך נסיעתה במונית משדה התעופה, היא מתחילה לחוות תחושות אמיתיות של אימה גוברת ואי נוחות, ואנחנו מובילים להאמין שזה, כנראה, הולך להיות סרט מהנה. הרושם הזה מתווסף לאירועי עשרים הדקות הבאות, ששיאם ברצח אכזרי.

כשסוזי חוזרת לבית הספר למחרת בבוקר, היא מגלה שהתלמיד שנראה נרדף ביער בערב הקודם נפל קורבן לרוצח אכזרי. מנהלת בית הספר, מאדאם בלאן (ז'אן בנט), מנסה להפיג את החרדה של סוזי. עם זאת, האופן הקצר והסמכותי למדי שמציגה העוזרת שלה, מיס טאנר (אלידה ואלי), רק מוסיף לעצבנותה של סוזי. ככל הנראה, זו לא הפעם הראשונה שתלמיד נעדר מבית הספר הזה.

ככל שעובר הזמן, התחושה המבשרת רעות שלא הכל כמו שזה נראה בממסד הזה רק גדלה וגדלה. למרות מאמציה של סוזי להשתלב עם חבריה לסטודנטים, הם לא בדיוק חמים ומסבירי פנים. עם זאת, היא מתיידדת בסופו של דבר עם בחורה בשם שרה (סטפניה קאסיני), שנעלמת לאחר מכן לאחר שכוח מרושע ורדף אחריה. כשהיא מבינה שגם ביטחונה שלה – ואפילו חייה – עלולים להיות בסכנה, מחליטה סוזי שהיא חייבת לרדת לעומקם של כל הסודות האפלים והבלתי סופרים שהממסד הזה אוגר.

אחת התקלות העיקריות של סוספיריה, לדעתי, הייתה השימוש המיותר בצבעים עזים ובזוויות מצלמה ראוותניות על חשבון עלילה טובה ומוצקה. כמו כן, היו יותר מדי רגעים בסרט שמראים את סוזי פשוט הולכת במסדרונות לכאורה אינסופיים. אין דבר שאני שונא יותר בסרט אימה מאשר מתיחות משעממות וממושכות שבהן הדמות לא אומרת כלום ולא מקיימת אינטראקציה עם אף אחד. זה רק משאיר אותך לתהות כמה זמן הסצנה הבלתי נגמרת הזו תימשך לפני שמשהו יקרה.

היבט נוסף של Suspiria ששנאתי היה העמימות הכללית של הסיפור בכללותו. כלומר, פשוט מה האם היה הכוח המרושע לכאורה שפקד את בית הספר? האם בית הספר היה רק ​​חזית למסע רצח מתוכנן קולקטיבי? והיו כל הצוות הבכיר בֶּאֱמֶת חלק מברית מכשפות? ובכן, בסופו של דבר אנו למדים שהאחרון אכן נראה נכון, כאשר סוזי נתקלת בכולם שנאספו בחדר, כשהמנהלת משמיעה איומים טיפוסיים של מכשפות לכיוונה של סוזי. אבל למרות שזה נראה מסביר במידה מסוימת את אופי האיום, הסוף הזה היה פשוט שטוח ואנטי אקלימי מדי לטעמי. הסרט התחיל כל כך מבטיח, אבל נגמר כל כך רע.

בהתחשב בכל תשבחות הביקורת שזפו על סוספיריה לאורך השנים, ניסיתי לאהוב את הסרט, באמת עשיתי זאת. לרוע המזל, אני חייב לומר שהעלילה חסרת החיים שלו, יחד עם הדמויות הבלתי מדברות שלה, השאירו הרבה מה לרצוי. בניגוד לרוב הסרטים האחרים של ארג'נטו, סוספיריה הוא בהחלט לא סרט שאוכל לחזור ולצפות בו שוב ושוב.


Source by Alan Toner

About admin

Check Also

דמנציה 13 (1963) סקירת סרט

סיכום דמנציה 13 מתחילה עם לואיז הלורן (לואנה אנדרס) משליכה את גופתו של בעלה מעל …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Recent Comments